מרינדה הוא שם כללי (גנרי) לתערובת תבלינים רטובה. בניגוד לראב יבש, שבו אין כלל מרכיבים רטובים, במרינדה יכולים להיות תבלינים יבשים, אבל הבסיס שלה הוא תבלינים רטובים – למשל, רוטב אמינו קוקוס (תחליף פליאוליטי ונטול גלוטן לרוטב סויה), טריאקי, שמן זה או אחר, ציר, ואפילו מים – והיא יכולה להכיל גם תבלינים טריים, כמו ג'ינג'ר טרי, למונגראס, שיני שום, בצל ירוק, ועוד. כמו הראב היבש, גם תפקידה של המרינדה הוא להעשיר את טעם האוכל שלנו מבלי להסתיר את טעמו המקורי, וגם כאן נשתדל שיהיו לנו לפחות שלושה מתוך חמשת הטעמים – ובניגוד לראב היבש, במרינדה נוכל להחליף את המלח ברוטב דגים או אפילו באצות (למשל) כדי להעניק למרינדה, ולבסוף לאוכל, את הטעם האומאמי העמוק.
בניגוד לאמונה הרווחת, למעט מלח, תבלינים – יבשים או רטובים – לא חודרים לעומק הנתח אלא לכל היותר רק את המעטפת החיצונית שלו, וזאת מכיוון שהמולקולות שלה התבלינים שאינם מלח גדול מדי מכדי לעבור דרך הממברנה של התא. הסיבה שהתבלינים כן מצליחים לחדור את המעטפת החיצונית נעוצה בכך שכאשר קיצבנו את הנתח סביר להניח שפגענו באי-אילו ממברנות של התאים שהם כעת חיצוניים, ולכן המולקולות חודרות. אך ברגע שמגיעים לשכבה שבה כל הממברנות תקינות ושלמות, התבלינים כבר לא עוברים הלאה.
